דליק ווליניץ: "התדמית המלאכית שלי לא נכונה"

לכבוד הצגה חדשה שביים בנו תום, וסרט חדש שבו הוא לוקח חלק, דליק ווליניץ מביט על הקריירה שלו בתערובת של סיפוק ותסכול. מצד אחד, הוא עשה ועדיין עושה רבות בטלוויזיה, ברדיו, בתיאטרון, ומצד שני, הוא מרגיש שאולי התפזר מדי ולא ממש הצטיין בשום דבר. בראיון ל-mynet ו"ידיעות השרון" הוא מדבר על תחושת הפספוס, על המשבר שדחף אותו לחיים טבעוניים, על הרפואה האלטרנטיבית שממלאת אותו, וגם על אותה הצעה קוסמת בגללה היה למשך לילה אחד ראש עיריית הוד השרון

טל מילר | פורסם 07:54, 08/06/2015

ןעוט...
צילום: יוגב עמרני

בגיל 23 נהג דליק ווליניץ ללכת מבית לבית ולמכור פופים. אלו היו ימי התהילה וההצלחה של הפופים, ודליק ידע תמיד להגיע בזמן הנכון עם הפוף הנכון על ראשו. ואם מהצד השני ההיענות הייתה מעט מוגבלת, דליק היה בוחן את הסירוב בחיוב ומשיב לו בשלילה. תסמכו עליו שעד הבית הבא, הוא כבר היה משיל מעל ראשו המוזהב פוף אחד לכל הפחות.

 

עוד ב-mynet:

 

"לא רק פופים מכרתי", הוא מדגיש, "הייתי גם סוכן ביטוח. גם בתחום הזה עברתי מדלת לדלת. הרבה דלתות נטרקו בפניי, אבל אני לא כל כך מהר קיבלתי טריקות. כשהיו אומרים לי: 'אין צורך', הייתי אומר: 'תשמעו, אני יודע שהמוצר שלי מושלם. כנראה לא הסברתי לכם נכון. אפשר אולי שננסה ניסיון נוסף?'. ואז הייתי נכנס ומתחיל הכל מחדש, מילה במילה.

 

"כמעט תמיד זה היה נגמר במכירה. בסוף הטריקות קצת שברו אותי וממילא ידעתי שזה לא יוכל ללכת עם הקריירה האמנותית שלי. עזבתי קריירה משגשגת, וטוב שעשיתי את זה מבחירה, כי אם הייתי מחכה לרגע שאפסיק להרוויח, כנראה שהייתי סוכן ביטוח ומוכר פופים עד עצם היום הזה".

 

זמן לא רב אחרי תקופת המכירות שלו, אמר ווליניץ בראיון שהמוות מפחיד אותו פחות מההתקרחות. אלו היו הימים שבהם התלתלים שלו היו לאחד מסמלי הסטטוס הלוהטים באזור. כמו בטהובן, שחשש שנים ארוכות מאובדן שמיעתו עד שלבסוף איבד את השמיעה ונשם לרווחה, כך גם דליק גילה שיש חיים ביום שאחרי התלתל האחרון. השנים חלפו, ההתקרחות פשטה על ראשו, ודליק למד לקבל אותה כמעט בהבנה. ובכל זאת, עניין הגיל נותר שם, מהדהד בכל פעם שנותנים לו פתחון פה. עובדה שגם היום הוא ממשיך לעסוק בו במסגרת שתי הפקות שונות בהן הוא מעורב.

 

הראשנה היא ההצגה "וונדי ופיטר", עיבוד למבוגרים של סיפור פיטר פן, שנכתב ובוים על ידי תום ווליניץ, בנו של דליק ואיש עתיר פעלים וקרחות בפני עצמו, שהצליח מהר מאוד לעבור מהאולם של סמינר הקיבוצים אל תיאטרון "הבימה". דליק מביט בו בהערצה גם כאביו הגאה של הבמאי וגם כסבא הגאה של ההפקה.

 

ההפקה השנייה, שלמען אִזכוּּרה אגייס גילוי נאות, היא סרט חדש בשם "נדרים" שתסריטו נכתב על ידי כותב שורות אלו. בסרט מגלם ווליניץ את עמוס, גבר הנטוע עמוק במשבר אמצע החיים שלו. ביום שבו עמוס/דליק מגיע הביתה כדי להודיע לאשתו שהוא רוצה לעזוב אותה, הוא נקלע לחתונת הכסף שהמשפחה שלו ארגנה לו בהפתעה, במלאות 25 שנים לנישואיו. האיש שפעם נחרד מאיבוד תלתליו, יסיים את החתונה העגומה הזו קירח מכל הצדדים.

 

"בשתי ההפקות האלו, עניין התקדמות הגיל משחק תפקיד מרכזי", הוא אומר. "פיטר פן של תום, שזכיתי באמת להיות אבא שלו, נוגעת בנצחיות הילדות ובמאמץ לעצור את הזמן שנוסע. זו הצגה נפלאה שמסמלת בעיניי את היופי של התיאטרון, התיאטרון כמו שאפשר לחלום עליו. כמו ב'נדרים', גם ב'וונדי ופיטר' עולה השאלה איך מחשבים מסלול מחדש ושוברים את המסלול הבטוח שמוביל אותנו אל מותנו. איך מערערים את כוח המשיכה ובורחים קצת מהתחנה הסופית".

 

ואיפה אתה בתוך המרדף הזה?

אני די טוב בקבלת הגיל שלי. היום. אבל אני זוכר את ההתמודדות עם ההתקרחות. בזמנו זה היה משבר גדול. תסביך שמשון שכזה. תקופה קשה מאוד של אי קבלה עצמית. אני מאוד מאושר להיות מאחוריה".

 

צילום: יוגב עמרנידליק ווליניץ. "התדמית המלאכית שלי לא נכונה. בטוח שגם בי יש אלימות" (צילום: יוגב עמרני)

 

תפסת מרובה

קצת כמו טוליפ, הכלב המיתולוגי שהיה לחצי השני שלו אי שם בשנות השמונים, גם שנה בחיי הדליק מקבילה לשבע שנותיו של אדם ממוצע. "בדרן, שחקן, במאי, מנחה, כותב, חושב, מורה, תלמיד", זו הגדרתו המקוצרת בפייסבוק. מותג של איש אחד וכרטיס ביקור ארוך מדי.

 

"יש בזה גם חסרונות בכל ההתפרשׂות הזו של תחומי העשייה", הוא אומר. "בסוף אתה לא מגיע להצטיינות באף אחד מהתחומים. אתה נמצא בשורה של חזיתות שבכל אחת מהן אתה, נניח, בינוני פלוס. אם הייתי שחקן והולך בכל הכוח על הקריירה התיאטרלית שלי, הייתי מגיע לתוצאות הרבה יותר גדולות בתיאטרון. כנ"ל בקשר לטלוויזיה. אני מרגיש שיש פה החמצה, שהפסדתי משהו, פעם אמרתי שאני תמיד מדשדש. נשאר בגדר פוטנציאל נפלא להרבה דברים. אפשר לראות בזה דבר רע, אבל אני רואה בזה את הטוב. החיים מאוד מעניינים ככה".

 

גדליה ווליניץ (64), נולד ברחובות, בן לאיש אצ"ל שחיי המחתרת המשיכו לפעם בו גם הרבה לאחר פירוקה. "כילד, אני זוכר שכשדפקו אצלנו בבית באמצע הלילה, הוא היה פותח עם לום ואקדח. אולי בהתחלה זה הבהיל אותי, אבל מהר מאוד אתה מבין שפשוט ככה זה. איזו תחושת חרדה וצורך להגן על עצמך שאני חי איתם".

 

כשהתקרב לגיל 18 התקבל לגלי צה"ל, אבל בחר בשירות קרבי והתגייס לצנחנים. השירות בצה"ל הפגיש אותו עם שורה ארוכה של זוועות ואסונות, ממלחמת ההתשה דרך מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. בכולם היה עד למחזות שלא נותנים לו מנוח.

 

"בלבנון, למשל, הייתי תקוע במקום שנקרא עין זחלתא עם שמונה אנשים. כולם נפגעו בראש, בחזה וברגליים. הייתי היחיד שלא נפגע, כנראה כי הלכתי כפוף. זו הייתה הפעם הראשונה ששמחתי על הכפיפות הזו שלי. עברתי שם חוויות צבאיות קשות, לגיטמיות ולא לגיטימיות".

 

ואיפה אתה פוגש אותן היום?

"בעיקר בלילה. חולמים על זה. לא חלום ספציפי שחוזר, אלא חוויה. קרב שבו אני רוב הזמן מנצח, אבל לא תמיד. החלק של השינה הוא הזמן הכי קשה ביום שלי".

 

אחרי הצבא שם בצד את הטראומות ונרשם ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. זמן קצר לאחר מכן עבר לקריית שמונה עם הבמאית נולה צ'לטון וחבריו איציק ועופרה ויינגרטן, ארנון צדוק, דניאלה מיכאלי, אלברט עמר ועוד, והקים שם קבוצת תיאטרון. עם שניים אחרים מבוגריה של צ'לטון הקים לימים תוכנית שכבשה את המסך. היו אלה מוני מושונוב ושלמה בראבא, שהיו חתומים יחד עם ווליניץ על השנתיים הראשונות של "זהו זה".

 

בשנות השמונים היה ווליניץ בשיא נסיקתו. השילוב של החיוך המתוק והתלתלים סללו עבורו עשרות נתיבים שונים, בקולנוע, ברדיו, בתיאטרון ובטלוויזיה. הוא שיחק בין היתר בסרטים "חירבת חיזעה","אות קין", "חמש חמש" ועוד. ברדיו הגיש בגלי צה"ל תוכנית כמו "יוצאים לאור", "יש עם מי לדבר" ו"ביטחון אישי". על הדרך ידע לקפוץ גם על הזדמנויות כלכליות. כשהחל ערוץ 2, הוא השתלב במהרה בחברת הפרסום "רואים-קונים", במסגרתה שיווק כל מה שתדמיינו, מתנורים דרך מסחטות מיץ ועד מכונות קפוצ'ינו.

 

אך למרות שהופיע באינספור תוכניות בכל פורמט אפשרי, הוא עדיין מזוהה בעיקר בתור הדליק שפגש את הכלב טוליפ בתוכנית הילדים "שמיניות באוויר". "זו הייתה תקופה מופלאה של עשרות אחוזי רייטינג", הוא אומר. "יש אנשים שאולי היו יכולים להתבאס על זה שהם הפכו לכוכבי ילדים. אני הייתי גאה בזה. הרגשתי שאנחנו מביאים למסך משהו חדש. אי אפשר לעבוד על ילדים. אם אתה לא טוב, הם לא יישארו איתך. ואיתנו הילדים נשארו".

 

חוויה חוץ גופית

קו פרשת המים שלו היה ונותר התקף הלב שחטף באמצע ההצגה "אפרים חוזר לצבא" שכתב יצחק לאור. "זו הייתה הצגה מאוד שמאלנית קיצונית, ולכן גם מאוד מחתרתית. היה הרבה מתח לכל הצוות ולקראת סוף אחת ההצגות, הרגשתי פתאום לחצים בחזה. אבל אני חייל, יוצא לרגע, נושם, חוזר ומסיים את ההצגה. די מהר הבנתי שזה התקף לב. הספקתי עוד להגיע הביתה ולהגיד לאשתי. טנדר פינה אותי לבית חולים ובפתח בית החולים אני בעצם מת. במצב של מוות קליני אני עובר את הקלישאה המדויקת של חוויה חוץ גופית.

 

"התבוננתי בעצמי, ראיתי איך אני שוכב על שולחן הטיפולים וכשהתעוררתי ידעתי לומר לרופאים ולאחיות בדיוק את מה שהם אמרו. הייתי עוד כמה ימים מאושפז והשתחררתי, אבל המשבר נשאר. התחלתי לשאול את עצמי את כל השאלות הקשות על המוות. התנהלתי בעצב עמוק מאוד, ניסיתי להבין למה זה קרה לי".

 

התשובות תורגמו אצלו למהפכה בסגנון החיים. "באותה תקופה פגשתי את דוקטור גדעון רון, טבעוני מאמירים. הוא אמר לי שהרעלים סובבים אותנו ושהחקלאות המפוארת שלנו משאירה אותנו עם כמויות עצומות של חומרי הדברה. בזכותו עברתי לטבעונות הכי קיצונית שיש, בלי שום מוצר שמגיע מבעלי חיים. נהגתי ללכת עם צידנית לכל מקום. 25 שנה לא נגעתי בבשר, עד היום".

 

לימים לקח את הסיפור כמה צעדים קדימה. הוא הקים את העמותה לצרכנות אורגנית, במסגרתה הוא מקדם הסברה של מגמות סביבתיות. "אני כן חושב שאנחנו חברה בריאה יותר מזו שהיינו בימים שחטפתי התקף לב", הוא אומר. "המודעות גדלה והולכת, אבל עדיין יש הרבה מאוד מה לעשות בענייני סביבה ואני מקדם את זה בכל אמצעי, ובשורה ארוכה של מסגרות".

 

צילום: יוגב עמרני"ידעתי שסוכן מכירות לא יוכל ללכת עם הקריירה האמנותית שלי" (צילום: יוגב עמרני)

 

יש אלטרנטיבה

ווליניץ נשוי בשלישית (ליעל) "ובאהבה גדולה", הוא מוסיף. ב-30 השנים האחרונות הם מתגוררים בהוד השרון עם שני ילדיהם, תום ומיכל. את יעל, מורה לאמנות בעבר ומורה לפילאטיס בהווה, הכיר כלוחם בצנחנים. "היא הייתה בת 17, אח שלה שירת איתי בצנחנים, ואני הייתי אז ילד יפה, סוג של חביב נשים. היו לי כמה משפטי פתיחה נהדרים ומרוב לחץ זרקתי לה את הגרוע ביותר: 'את רוצה לבוא איתי לחושך?' והיא שאלה: 'בשביל מה?'. לא ידעתי מה לענות ובזה נגמר הרומן לשבע שנים. היא התחתנה, אני התחתנתי, ונפגשנו אחרי כמה שנים שוב כששנינו היינו גרושים".

 

ווליניץ מתעורר כל בוקר ב-4:00. ב-06:00 כבר ישדר ברדיו תל אביב את תוכנית הבוקר המצליחה "שש בבוקר עם דליק", תוכנית שהיא המשך לתוכנית בקונספט דומה שהייתה לו במשך שנים בגלי צה"ל. "הרעיון הוא לפתוח את הבוקר באקטואליה רכה, שאין בה אלמנטים של הפחדה", הוא מסביר. "למשל, לא ניכנס לפירוט של תיאורי רצח ואונס כמו שעושים לצערי הרבה פעמים בכלי תקשורת אחרים. התקשר אליי פעם זמר בשם מיכאל פטישי שהורשע באונס. הוא אמר לי שבכל פעם שאנחנו מדווחים על אונס, אנחנו מעוררים את האנס הבא להיכנס לפעולה. זה היה מדהים לשמוע דבר כזה ממנו. מאז אני הרבה יותר זהיר".

 

עד הסלט האורגני הראשון של היום, יספיק דליק לעבור שיעור בודהיזם, או לעשות חזרה לסרט, או לקפוץ לרדיו "מהות החיים" – שם הוא מגיש תוכנית על בודהיזם ואקטואליה עם ד"ר נעמה אושרי. בערב יקפוץ בפעם המי יודע כמה לראות את "קונצרטה ל-8", הצגה שביים בסמינר הקיבוצים, שגם היא כבר נמכרה ל"הבימה".

 

על הדרך, הוא יודע גם לכבד ולתחזק את המותג. כשהוא נדרש להודות למישהו בהודעה, הוא יסמס "תודליק", ובכל תוכנית בוקר יש לו את ה"חידליק" היומי ("לא תאמין - אנחנו מקבלים מאות תשובות נכונות מדי יום, והפרס הוא בסך הכל כרית של הולנדיה").

 

בשנים האחרונות, לצד כל התארים המרובים גם ככה, החל לעשות נפשות גם לרפואה אלטרנטיבית. "מאז ומתמיד ניחנתי בשילוב של הבנה ברפואה והיפוכונדריה. כנער צעיר כבר קראתי בשירותים את הספר 'המחלות הנפוצות'. באיזשהו שלב נכנסתי לעניין הרפואה המשלימה והאלטרנטיבית. יש לי ידע מאוד רחב בנטורופתיה - אתה מגיע אליי עם בעיה, ומהר מאוד אגיד לך מה הדרך הכי יעילה לפתור את זה".

 

למשל?

"למשל אתה, מהרגע שנכנסת לכאן העין שלך דומעת, ולא נראה לי שזה בגלל שאני מרגש אותך כל כך. אני לא חושב שיש לך דלקת כמו שאתה בטח אמרת לעצמך. לדעתי יש לך אלרגיה ספציפית למשהו בחדר. בוא נצא רגע ותראה איך אתה בסדר".

 

אנחנו יורדים למטה. דקה אחר כך אני מודיע לאמא שתחזיר את המשחה שקנתה.

 

ניסיון סביר. מה עוד?

"באה אליי מישהי שאמרה לי שיש לה סרטן שד. הרופאים רצו שהיא תעשה טיפולים כימותרפיים והיא בשום אופן לא הסכימה. הם אמרו לה שעם טיפולים יהיו לה חמש שנים לחיות, ובלעדיהם זה גם יכול לרדת לחצי שנה. היא באה אליי, שאלה מה היא יכולה לעשות והצעתי לה את שיטת 'האן ויגמור', שיטה מיוחדת שאומרת בעצם: 'יהיו מזונותיך, תרופותיך'. דרך שינוי תזונתי הגוף מרפא את עצמו. האישה הזו ניסתה את השיטה לפני 15 שנה. היא בריאה ופורחת עד היום".

 

ממש הרב פירר החילוני.

"אני שומע את הכינוי הזה, אבל לא מאמץ אותו. אין מה להשוות בינינו מבחינת הקשרים והידע. אבל אני עוזר כמה שאני יכול. הרבה פעמים זה מסתכם בהפניה לרופא, או לשיטה הנכונה. תשמע, בעיניי, זה לא הגיוני שלא משתמשים בנושא של הריפוי הספונטני. הרפואה לא טורחת לחקור את הנושא. הרופאים לא מבינים דבר וחצי דבר בתזונה, ומצד שני הרפואה האלטרנטיבית חייבת להתחיל לעבוד עם קריטריונים מדעיים.

 

"הצרה היא שכאן, כל מי שלמד שבועיים בהתכתבות, מתחיל לרפא אנשים. צריך להיות עם ארגז כלים שמתחיל עם המזון שלנו, ורק אחר כך ללכת לכיוון התרופתי. צריך לזכור שלצד הביקורת שיש לי על הרפואה הקונבציונלית, אני זוכר שאני חי בזכותה. זה לא שאני פוסל על הסף את הרפואה הקונבנציונלית, אבל אני חושב שהרפואה הזו צריכה לעבור לרפואה מונעת, ורפואה מונעת כוללת תזונה אחרת, חשיבה אחרת כמו מדיטציה, פעילויות שקשורות במוח שלנו, ופעילות גופנית, ורק אחרי זה ללכת על השאר".

 

העניין הרב שלו בתחום הוביל אותו לעמותה שנקראת "תעצומות", שמבקשת לייצר מענה אלטרנטיבי לאנשים שהתייאשו מהרפואה הקונבנציונלית. בימים אלו שותף ווליניץ בהקמתו של כפר ריפוי מיוחד באזור בית שמש. "אנשים יבוא לשם ללמוד איך לרפא את עצמם", הוא אומר.

 

ערס פואטי

מה ההצעה הכי טובה שאמרת לה לא?

"כשמפלגת 'שינוי' הייתה בשיאה, היא עשתה סקרים לגבי מועמדים שונים לראשי ערים. הם גילו שיש בי תמיכה גדולה והציעו לי לרוץ לראשות עיריית הוד השרון. לילה שלם הייתי ראש העיר, ובבוקר אמרתי להם לא".

 

למה?

"כי פוליטיקאים מתמודדים עם המון סוגים של עלבונות. לא הייתי מסוגל לעמוד בזה".

 

על מה אתה מתחרט?

"יש לי קצת תחושת פספוס על זה שלא הלכתי לקריירה אקדמית ואולי גם קצת על זה שלא נהייתי וטרינר".

 

מה הכישלון הכי מפואר שלך?

"עשיתי יותר מסרט דפוק אחד, אבל היה סרט אחד שהתעלה על הכל. הוא נקרא 'סוף-שבוע מטורף'. הייתי אמור לשחק שם תפקיד ראשי עם כלב, דווקא לא טוליפ, כלב אחר. שבועיים לפני הצילומים החליטו להוציא את הכלב ונשארתי רק אני. נותרתי לבד עם קומדיה איומה. באתי להקרנה ויצאתי בחושך מרוב מבוכה".

 

מה היה התפקיד שהכי לא התאים לך?

"היה פעם סרט של במאי בשם רביבו רפאל. הוא נקרא 'עדות מאונס'. הבמאי בחר בי להיות בעלים ערס של מוסך מכוניות. אמרתי לו: 'מה ערס, אני הגננת הלאומית'. הוא אמר: 'אתה? אתה הכי ערס שראיתי'. אז הייתי ערס".

 

מי הפרטנרית הכי טובה שהייתה לך?

"עדנה פלידל זכרה לברכה. היא הייתה מדהימה".

 

מה אתה הכי שונא שאומרים עליך?

"שאני נחמד. אני לא שונא להיות נחמד וגם גאה ומאושר על הקשר שלי עם ילדים. רק הסטיגמה מבאסת אותי. חוץ מזה, התדמית המלאכית שלי לא נכונה. בטוח שגם בי יש אלימות".

 

איפה היא תצא?

"אם אני נחשף לגזענות, למשל. או לפגיעה בילדים".

 

מה מפחיד אותך?

"להיות חסר אונים, בכל הקשר שהוא".

 

והמוות?

"את עניין המוות רק צריך לתרגל. אני תרגלתי ומתורגל. אני נוטה לחשוב שאני מפחד ממנו הרבה פחות ממך".

 

הצטרפו וקבלו עדכונים שוטפים גם בטוויטר