הירוק היום ירוק מאוד

פסולת בנייה, זיהום ופגרי חיות היו מנת חלקו של יער ערערה, עד שתושב המקום החליט לרתום את כל הקהילה, ילדים ומבוגרים כאחד, למשימת ניקויו ושיקומו. כיום, שנה אחרי, היער המוזנח והנטוש עשה היסטוריה כשהוכר בתור היער הקהילתי הראשון באזור המרכז וסחף אחריו יישובים אחרים שגם רוצים ריאה ירוקה ליד הבית

מיטל ר. פישמן | פורסם 08:32, 08/05/2018

בשיתוף קרן קימת לישראל

 

"בילינו ביער הזה את כל הילדות שלנו, כל המשחקים של פעם", נזכר בנוסטלגיה עאדל עפאנה, תושב ופעיל חברתי בשכונת אלד'אהראת שביישוב ערערה.

 

"עם השנים המקום הזה התדרדר, כל אחד זרק פה מה שהוא רוצה, היה פה ונדליזם ועוד דברים לא נעימים. אז אספתי את החבר'ה והתחלנו לנקות ולסדר. שיתפתי את המועצה, הם בירכו על המעשה ותרמו שני מתקני משחקים ישנים. אחרי זה הגיעו עוד אנשים מהכפר לעזור ותוך חודש ראינו שיש לנו פארק בלי שתכננו".

 

חודש לאחר מבצע הניקיון ופינוי הפסולת מהיער, הקרן הקיימת לישראל נכנסה לסיפור והוסיפה שלל מתקנים. כיום, היער ששטחו 4,000 מ"ר מוכרז כיער הקהילתי הראשון במרחב מרכז. "יער קהילתי הוא יער שצמוד ליישוב עירוני, והקהילה מקבלת את האחריות לטיפוחו ולשימורו", מסביר עבד אלחלים עודה, רפרנט קק"ל האחראי על המגזר הערבי.

 

"זה ממש כמו הפינה שלך בבית. התושבים לא חייבים להיות מעורבים בהפעלת היער, אבל במקרה הזה הם השקיעו זמן ותרומות".

 

בשנה שחלפה הפך יער ערערה לאתר נקי וחדיש עם מתקני שעשועים ושולחנות פיקניק, שחלקם נבנו בהתנדבות על ידי התושבים עצמם. הוא מושך אליו מבקרים מכל הארץ: בתי־ספר מקיימים בו פעילויות חינוכיות, בשעות אחר הצהריים מגיעות משפחות, ונערכים בו אירועים, חגיגות וחגים.

 

צילום: עאדל מפאנהיער ערערה לפני שיפוץ (צילום: עאדל מפאנה)

מה הייתה המטרה המקורית שלכם בניקוי היער?

 

"רצינו שהילדים שלנו ישחקו שם, שהם לא ישחקו ברחוב. רציתי שהם יתנתקו מהמחשב ומהטלפון ויחזרו לשטח", מספר עפאנה.

 

"תוך כדי הפעילות גיליתי שאני לא מכיר את השכנים ואת הילדים שלהם. כשהייתי ילד בכפר היינו משחקים יחד כל הזמן, ישנים אחד אצל השני ואוכלים מאותו סיר, ופתאום הערכים האלו נעלמו לנו. כשהתחלנו עם הפרויקט היה ניצוץ וכולם התלהבו. ישבנו ונזכרנו בימים של פעם. התעקשתי לשתף את הילדים הקטנים כי רציתי לחבר אותם לטבע. ברגע שאתה משתף את הילדים הם גם שומרים על הסביבה. ובאמת, הם הרגישו מיד שייכות למקום. היום השכונה מאוד מגובשת, זה נתן לנו המון".

 

מגיעים ליער אנשים מכל הארץ. לא מפריעים לכם הרעש, העומס והלכלוך?

 

"בכלל לא. אף פעם לא היו לנו תקלות. יש מקום לכולם. אני דואג לפזר שקיות זבל ומבקש לשמור על הניקיון. לפעמים אני מגיע עם הילדה הקטנה שלי, כל אחד מאיתנו לוקח שקית זבל ומתחילים לנקות ואז כולם סביבנו מתחילים גם לנקות. זה עניין של גישה. אנחנו לא עושים שרירים כאילו זה הפארק שלנו. המשטרה הקהילתית גם מעורבת. היא עושה הרבה סיורים. דווקא מאז שיש את היער יש לנו שקט בתוך ערערה. מפקד התחנה בירך אותנו ואמר שחסכנו להם המון עבודה".

 

איזו עצה היית נותן למי שרוצה להקים יער קהילתי? מה הופך יער קהילתי למוצלח?

 

"שיגיע מכוונה טובה ולא מאינטרס אישי. אם זה משרת את הילדים שלנו זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. לעשות את זה בשיתוף פעולה מלא, שההחלטות יהיו של כולם. המטרה שלנו שיגיעו גם מהיישובים הסמוכים – מקציר, משקד. שיהיה דו־קיום ושכולם ישחקו ביחד".

 

היוזמה הספונטנית עשתה חשק גם לתושבי היישובים הסמוכים. אחד מהם הוא הישאם יונס, ד"ר לאגרונומיה ופעיל במרכז הערבי־יהודי לשלום, שחי בכפר עארה השכן.

 

"הסתכלתי על עארה מוקפת החורשים, שמשמשים היום בתור מזבלה. תוך יומיים התארגנו תושבי השכונה וניקינו את האזור. אנחנו הולכים להקים בעארה יער קהילתי למופת. יהיה בו גן בוטני עם קולקציית צמחים נדירים. תמיד אומרים שערבים שורפים את היערות, אז הנה - הערבים גם רוצים לנקות אותם. לא תהיה יותר אשפה סביבנו. אנשי קק"ל הגיעו לכאן ובירכו על היוזמה".

 

קצת מפתיע לשמוע על שיתוף הפעולה שלכם עם קק"ל, גוף שמסמל יותר מכל את החיבור הציוני לקרקע.

 

"אנחנו לא באים לקחת בעלות על השטח. השטח הוא של קק"ל. אבל במקום להתרגז ולהגיד שכבשו אותנו ודופקים אותנו ובואו נבעיר להם את היערות - צריך לשנות דפוסים. עדיין יש הרבה עבודה ומה לתקן, אבל אנחנו מתחילים לחשוב אחרת. הערבים בארץ היום התבגרו. בואו נתחיל בצעד הראשון שיקרב את האוכלוסייה ביחד. ערבים ויהודים יצעדו על דרך אחת שמביאה אותם למקום פורח ויפה – מה רע בזה?"

 

הדאגה לטבע מפתיעה. המגזר הערבי נתפס כבעל מודעות סביבתית לא גבוהה.

 

"זה נכון. בעבר הטורקים הטילו עלינו מס עצים, הם חייבו אותנו לגדוע את כל העצים בסביבה. בעארה אין עץ אחד. אבל היום אנחנו רוצים להחיות את הסביבה".

 

"אני לא מסכים עם הטענה שלערבים יש מודעות סביבתית נמוכה", אומר מודר יונס, ראש מועצת ערערה, שהיה שותף בפיתוח היער הקהילתי. "החברה הערבית היא חברה כפרית אז היא דווקא כן מחוברת לאדמה ולירוק. הבעיה היא שרוב האזורים האלו לא מצויים בשליטת המועצות המקומיות, כך שפיתוח הוא לא כל כך אפשרי.

 

"אזור א־רוחה, למשל, היה שטח אש עד שחזר לידיים שלנו בתחילת שנות האלפיים. היום יש שם מטעי זיתים ודרכים חקלאיות. אני גם יכול לספר שאנחנו עושים כבר כמה שנים פרויקט של שיתוף הציבור בתוכנית המיתאר של הכפר. חלק נכבד מהדרישות של התושבים זה פארקים ומקומות לטייל בהם. היוזמה של אלד'אהראת בהחלט משקפת הלך רוח בחברה הערבית היום".

צילום: עבד אלחלים עודה, ארכיון קק"ליער ערערה אחרי שיפוץ (צילום: עבד אלחלים עודה, ארכיון קק"ל)
 

מה היער הקהילתי תורם לדעתך למועצה ולתושבים?

 

"ראשית, יש חשיבות למעורבות הקהילה. התושבים שומרים על היער, דואגים לו. זה מצב שכולם מרוויחים ממנו: נתת לתושבים שלך מקום יפה, הם ייהנו וגם ינקו אותו. השינוי הזה מתבטא לא רק ביער, אלא גם מחוצה לו: אם אני לא מרשה לעצמי ללכלך את היערות אני גם לא אלכלך את הכביש. חוץ מזה, יש גם תרומה כלכלית. באים לכאן אנשים מכל הארץ ואני מקווה שזה יפתח תעשייה מקומית כי אנשים יחפשו איפה לאכול ולקנות מוצרים בסביבה. בסופו של דבר, אנחנו רוצים לשנות את האווירה ולחשוב באופן חיובי, לחשוב על הירוק, על תרבות ועל ספורט".

 

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" 

 

בשיתוף קרן קימת לישראל

 

הצטרפו וקבלו עדכונים שוטפים גם בטוויטר