מסע אופנוע מהנקודה הדרומית באפריקה לנקודה הצפונית באירופה

בקונגו איימו עליי בנשק וקניתי את חיי ב-200 דולר, ובסקנדינביה התארחתי אצל כפריים אוהבי ישראל. אלחנן אורן מספר: כך עזבתי את המשפחה ואת הישיבה, השלתי 70 קילוגרם ויצאתי למסע חוצה עולם על אופנוע. יומן מסע

אלחנן אורן | פורסם 08:33, 02/11/2018

 

בן 28, מטייל, נווד ואופנוען. כבר כמעט שמונה שנים אני במסע מסביב לעולם, מתוכן חמש שנים על האופנוע. גדלתי במשפחה חרדית במושב במרכז הארץ, ובאמת שאין לי מושג איך ולמה התגלגלו חיי דווקא כך. לא פעם שאלתי את עצמי את השאלה הזו ולא מצאתי תשובה, אז בינתיים אני ממשיך להתגלגל.

 

את הרישיון לקטנוע הוצאתי בערך בגיל 19, ומהרגע הראשון שעליתי עליו התאהבתי בכלי הזה, שהעניק לי תחושת חופש. שם כבר נזרע במוחי הרעיון לצאת למסע חיי. חופש? באותה תקופה הייתי רחוק שנות אור ממסע או מחופש. למדתי בישיבה ושקלתי 157 קילוגרם, והטיול הראשון שלי בכלל היה בתחבורה ציבורית בדרום אמריקה.

 

המהפך בראש ובגוף התרחש כאשר פגשתי בבוליביה שני רוכבים אוסטרלים, ובתמימותי שאלתי אותם אם אוכל לקבל סיבוב קטן על האופנוע שלהם. הם הביטו בי בהתנשאות ובזלזול וסירבו. באותו רגע החלטתי שאצא למסע כזה בעצמי, ובדרך אנסה להוריד ממשקלי.

 

ובכן, מאז הורדתי 70 קילוגרם, אבל את המסע טרם סיימתי. הסתובבתי בדרום אמריקה, חציתי את אסיה ואת אפריקה, וכעת את אירופה. חוויתי אין-ספור רגעי התעלות, סכנה, בדידות, קצת עצבות - ובעיקר המון רגעים קטנים ומופלאים של מפגשים עם תרבויות, עם אנשים וגם עם בעלי חיים מדהימים.

לפני ואחרי - אלחנן אורן בגרסה הרזה
 

את הטיול אני מממן מעבודות מזדמנות. הן לא מכניסות המון כסף, אבל זה מספיק כדי להתגלגל. אחת לכמה חודשים אני נוסע לארה"ב ועובד שם, אצל חברים ישראלים ויהודים שפגשתי על הדרך. אני מועסק אצלם כמנהל מכירות כנהג או בכל עבודה שמאפשרת לי לממן את ההרפתקה הבאה. החורף למשל אעבוד בניו יורק.

 

למה דווקא אופנוע? משום שהוא מאפשר לי את החופש המקסימלי לעשות כל דבר בזמן שלי. כשאני רואה מקום יפה אני עוצר, פותח אוהל ונשאר בו כמה שאני רוצה עם מי שאני רוצה. אם פחות נעים לי, אני פשוט סוחט את המצערת וממשיך לרכוב ליעד הבא.

 

רגע כזה התרחש בגואטמלה, ברכיבת יום מלא. שני אינדיאנים מסמנים לי מרחוק לעצור. הם טוענים שנגמר להם הדלק. אני חושד אבל נרתם, כשלפתע הם שולפים שתי מצ'טות. אני רץ לאופנוע ומוציא סכין וגז מדמיע. "זה אני או האופנוע", אני מודיע, והם מנסים להבין מי זה הדפוק הזה שמוכן למות בשביל האופנוע שלו. בזמן שהם מדברים ביניהם, אני כבר נותן גז, ועוצר רק כעבור קילומטרים רבים כדי לברך "הגומל".

אלחנן והאופנוע
 

 

כל הנוצץ

בית חב"ד בגאנה, רגע לפני כניסת השבת. לצערי המלונות רחוקים מאוד מהתקציב הדל שלי, אבל כמו תמיד, הרב המקומי מקבל אותי בסבר פנים יפות ומציע לי לעשות אצלו את השבת. זמן קצר לאחר מכן ניגש אליי אחד האורחים, אדם זר, ואמר לי בעברית: "אתה הבן אדם שחיכיתי לו".

 

לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל הזר החביב המשיך: "יש לי בשבילך הצעת עבודה שתפורה עליך". צחקתי, וקבענו לדבר במוצאי שבת, אז הוא שלף: "יש לי מכרה זהב, שעה וחצי נסיעה מכאן. אם תרצה, ממחר בבוקר אתה מנהל אותו".

צילום: אלחנן אורןסלפי בבית חב"ד (צילום: אלחנן אורן)

אלחנן עם תושבים מקומיים בגאנה
 

השבתי בחיוב, כמובן, ולמשך חודשיים ניהלתי את עבודתם של עשרות אנשים במרוץ אחר הזהב. מה למדתי שם? בעיקר את ערכה של עבודה קשה. ראיתי איך גרגיר אחד מתחבר לעוד אחד, ואיך אחרי עבודה סיזיפית ממש - הם מצטברים לכדי משהו ששווה הון.

 

מקובלים בקניה. פתאום מצאתי את עצמי מוקף דגלי ישראל, מנסה לדמיין אם אני הוזה. היה זה ביתם של בני שבט קאיסוקו, שמגדירים את עצמם כיהודים של קניה. הם קמים בבוקר לתפילה בשפה מקומית משולבת עם עברית, לובשים ציציות ומטפחים פאות מסולסלות. למעשה, כבר עשרות שנים שהם חיים כיהודים לכל דבר.

צילום קבוצתי בקניה
 

הם סיפרו לי שמגיל צעיר מאוד הילדים לומדים שירים בעברית בעל פה, והראו לי תמונות של אנשים שהם מעריצים: רבנים ומקובלים מפורסמים. בכיתות הלימוד מצאתי גזרי עיתונים ישנים בעברית, והרגשתי ממש בבית כשהמקומיים הנעימו את זמני במזמורי תפילה עבריים. "אנחנו לא צריכים להתגייר", הם הודיעו כששאלתי. "אנחנו יהודים, נולדנו ככה וגם ככה נמות, הכל בידי אלוקים".

צילום: אלחנן אורןעוצר לצילום לצד פגר של גמל (צילום: אלחנן אורן)
 

 

חבר מחיזבאללה

לאנגולה הגעתי לאחר רכיבה ארוכה, וכשחיפשתי מקום להניח בו את האוהל ניגש אליי זר מקומי, התבונן בהונדה הקטנטונת שלי והציע שארכב איתו כדי להכיר את המקום. תוך כדי רכיבה הוא התעניין מאיפה הגעתי, ולמשמע התשובה הוא אמר: "אז אנחנו שכנים, אני מוסלמי שיעי מלבנון. אני גר כאן, אבל לא שוכח מאיפה הגעתי ודואג להמשיך לתרום כסף לחיזבאללה".

צילום: אלחנן אורןמורידים את האופנוע באנגולה (צילום: אלחנן אורן)
  

נבהלתי, והוא מיד הרגיע. "בשבילי אתה לא ישראלי ולא יהודי", אמר עדנאן, "אלא קודם כל אופנוען וחלק מהקהילה הבינלאומית שלנו. נניח את הפוליטיקה והדת בצד ובוא, אכיר לך חבר שלי". החבר, התברר, מנהל בית מלון מפואר בבירה לואנדה. "הלילה אתה לא צריך לישון באוהל", הוא אמר והעניק לי מפתחות לסוויטה מרשימה. חוויה.

 

"נרקוס", מאחורי הקלעים

רגע לפני שחצינו את הגבול מקולומביה לוונצואלה, חברי השווייצרי אלן ואני חיפשנו מקום להעביר בו את הלילה. לא רחוק מצאנו אזור עם מעיינות חמים, והתחלנו לארגן את האוהל כשלפתע שמענו צעקות רמות בספרדית. אדם מבוגר, בסוף שנות השישים לחייו, תמה למה פלשנו לטריטוריה שלו בלי לבקש רשות.

 

סיפרנו לו על עצמנו, וביקשנו להישאר לילה אחד. הוא חייך, שלף בירה קרה והגיש לנו. התברר שכל השטח העצום הזה שייך לו. "לא הייתי תמיד איש עשיר, אבל התמזל מזלי להיות אחד הבכירים במבצע ללכידתו של ברון הסמים פבלו אסקובר", הוא טען. "המדינה ידעה לתגמל אותי על העבודה שעשיתי, ועל שנים רבות של איומים עליי ועל בני משפחתי. מה שראית ב'נרקוס' זה משחק ילדים לעומת מה שהיה במציאות".

משתעשע עם שוטרים בקולומביה
 

חופשי, לבד. את הבדידות הבלתי נמנעת פגשתי לא אחת בשנים האחרונות. לפעמים כשנכנסת השבת או החג היא מורגשת במיוחד. כך, כשהדלקתי נרות באמצע אפריקה ואיש סביבי לא הבין; או כשסחטתי ענבים שקניתי בשוק בדרום אמריקה, כדי להכין לעצמי יין לפסח.

 

מה שמשותף לכל מדינות העולם השלישי הללו הוא שכולם קיבלו אותי ואת הדרך שבה בחרתי בהבנה, מבלי לשפוט. באירופה הדברים קצת שונים, ולפעמים המפגשים קצת טעונים. לא פעם נרשמים ויכוחים ערים, אבל לתחושתי ומניסיוני אני קובע שאם נשלח מאות ישראלים על אופנוע למסעות ברחבי אירופה, נוכל לעשות את ההסברה הכי טובה למדינת ישראל.

 

המוות אורב

החיבה שלי למדינות עולם שלישי מתכתבת עם סכנת המוות וזילות החיים. למשל, כשהגעתי לקונגו עם חברי האוסטרלי קרל, הזהירו אותנו מראש שהאזור שלכיוונו אנחנו רוכבים מסוכן, מכיוון שמתנהלת בו לחימה בין הממשלה למורדים. לא נרתענו, ואכן בדרך נעצרנו על ידי חמושים ששלפו עלינו את הנשק. 200 דולר ליד של הבכיר שבהם סיימו את האירוע ושוחררנו. העניין הזה עם השוחד התרחש עוד פעמיים באפריקה, ככה זה.

תמונה למזכרת עם אנשי מיליציה חמושים
 

נשרים בסנגל

 

טראומת הצ'יטה

עדיין באפריקה, הגעתי לכפר נידח בדרום אנגולה וממש בכניסה לכפר ראיתי התקהלות של עשרות אנשים. בקושי הספקתי לרדת מהאופנוע ואחד המקומיים קרא לי, "בוא תראה מה יש כאן" בפורטוגזית. אני מתקרב ורואה צ'יטה שהרגע ניצודה בחץ וקשת קשורה למוט, כשהיא מפרפרת בין חיים למוות. מחזה נורא. מאוד קשה לראות את החיה המפוארת הזו במצב כזה. ניסיתי להסתיר את רגשותיי, כי עבור המקומיים זה היה דבר די שגרתי. הם רצו למכור לי אותה. מובן שסירבתי בנימוס. ניסיתי לא להיות שיפוטי, אבל נשרף לי הלב.

 

את המוות ממש ראיתי בתאונת דרכים בטנזניה. נהג משאית שביקש ממני סיגריה נדרס כעבור דקות ספורות על ידי חבר שהתווכח איתו. זה היה מהיר ואכזרי, אבל חוץ ממני איש לא התרגש. עוד סיפור שנתקלתי בו הוכיח לי כמה זולים החיים באפריקה. בליבריה נתקלתי במשפחה, הורים עם ילדה שהרגל שלה הייתה מפוחמת. האם סיפרה לי שנשפכו עליה מים רותחים לפני כמה חודשים והם לא יודעים מה לעשות, כי אין להם כסף ללכת לכפר הגדול יותר כדי לטפל בזה.

 

החלטתי לקחת את הילדה ואת אביה על האופנוע לכפר הזה, שמרוחק 50 ק"מ. שם הם הוציאו לנו כל מיני משחות שהמקומיים רקחו. בדרך דיברתי עם רופא מהארץ, שלחתי לו תמונות, והוא מיד אמר לי שנוצר שם נמק קשה שעלול להמית את הילדה. כריתת רגל הייתה המוצא היחיד. לצערי, האב התנגד. הוא אמר לי שהוא בוטח באלוהים שיגן עליה ויציל אותה. לא עזרו כל ניסיונות השכנוע שלי. רציתי לקחת את הילדה לבד. הבטחתי לו שאחזיר אותה בריאה, אבל הוא התעקש. נאלצתי לעזוב את המקום. אני מניח שהילדה לא שרדה.

 

התאהבתי באופנוע ממבט ראשון 

האופנוע שלי. מטבע הדברים, בעולם שבו גדלתי לא היו הרבה אנשים עם אופנוע. כשהתחלתי את הטיול קניתי ב-200 דולר אופנוע עתיק, ששירת אותי נאמנה במשך כמה עשרות אלפי קילומטרים עד שהלך לעולם שכולו דו-גלגליים.

עם הקסדה שלי בדרום אפריקה
 

בלאוס הצטרפתי לחבורת רוכבים גרמנים, יחסית מבוגרים, שהונהגה על ידי רוכב בשנות השישים לחייו שרכב על הונדה אפריקה טווין משנות ה-90, וסיפר לי על המורשת המפוארת של הרוכבים. בשנת 2016 יצא האפריקה טווין בגרסתו המחודשת, וכשהגעתי לדרום אפריקה פשוט קניתי לי אחד כזה, אהבה ממבט ראשון. לא טעיתי, ועד כה הוא עבר איתי יותר מ-55 אלף קילומטרים מדהימים: כולל ביצות, מדבריות, סוואנות, כבישים קפואים ומכוסי קרח, בורות ומכשולים. אני קורא לו "מונסטר", מפלצת, והחיבור בינינו אבסולוטי. עבורי הוא יותר מכלי תחבורה, הוא ממש הבית הנייד שלי והדבר הקבוע היחיד במסע. כשאחזור לישראל אכיר לו גם את שבילי הארץ.

 

להיות ישראלי

את הטקסט הזה אני כותב מנורווגיה, כאורח של משפחה מקומית שהיא חלק מקהילה של אוהבי ישראל. הם מעניקים לי כל מה שצריך: חדר מרווח ואוכל במסעדות מצוינות. כשהראיתי להם תמונות של אחי לבוש במדי צה"ל עם הנשק, אחת הנשים המקומיות התרגשה עד דמעות ושאלה מה היא יכולה לעשות כדי לעזור לי. לפעמים אנחנו שוכחים עד כמה אוהבים אותנו במקומות שונים בעולם, והאופנוע הפך אותי לשגריר בעל כורחי.

רוכב בנופים הקסומים של נורווגיה

לעצור את האופנוע ולהביט בנוף
 

מקצה לקצה. כשעמדתי בחודש יולי השנה מול השלט והפסל המפורסמים בנורדקאפ שבנורווגיה, הנקודה הכי צפונית באירופה, השעה הייתה שלוש בבוקר אבל בחוץ עדיין היה אור. רעדתי ממש מהתרגשות אחרי שהגשמתי חלום: לרכוב מהנקודה הכי דרומית באפריקה לנקודה הכי צפונית באירופה.

אלחנן אורן בנקודה הצפונית באירופה
 

בימים אלה הראש כבר חושב על היעדים הבאים, המסע הבא. כעת אני בדנמרק, מנצל שבועות אחרונים של שמש, ולאחר מכן אצטרך למצוא עבודת חורף כדי לחסוך כסף ולחזור לאסיה. יש עוד כמה מדינות שלא ביקרתי בהן.

 

סוף הדרך. מתי זה ייגמר, שואלים אותי. אין לי מושג. אני יודע שגם המסע הזה יסתיים בסוף, אבל הוא בטח לא יהיה האחרון שלי. לפניי עוד מסע ארוך ומרתק לא פחות: בגיל 27 אצטרך להתרגל לחיים הרגילים, עם עבודה מסודרת ומשפחה. יחד עם האופנוע, והחופש שקורא לי מכל הכבישים.

 

לחשבון האינסטגרם של אלחנן - הקליקו . 

  

הביא לפרסום: איתמר אייכנר

 

הצטרפו וקבלו עדכונים שוטפים גם בטוויטר